ילדים ומתבגרים מול אובדן – מאפיינים רגשיים והתייחסות מעשית

כותב המאמר:
פנחס ברנסדופר

סטודנט בקורס עזרה ראשונה נפשית
ר"מ בישיבה הפסיכיאטרית משכן יהודה

אובדן אצל בני נוער

ילדים ומתבגרים מול אובדן – מאפיינים רגשיים והתייחסות מעשית

אובדן של אדם קרוב הוא ללא ספק אחת החוויות הקשות ביותר שאדם יכול לעבור. כאשר מדובר בילדים רכים ובני נוער, ההתמודדות עם אובדן מקבלת ממדים ספציפיים ואחרים, משום שהבנת המוות ותהליכי העיבוד הרגשי קשורים קשר הדוק לשלב ההתפתחותי.

כמוקדן בעזרה ראשונה נפשית וכמחנך, שמלווה צעירים  חשוב במיוחד וחובה קדושה לשים לב לאופן שבו צעירים תופסים אובדן ומוות: ילד קטן עשוי לחשוב שמוות הוא זמני, נער מתבגר עשוי להגיב בהתפרצויות, בכעס או במרד, ושניהם זקוקים למענה מותאם תוך התחשבות בתחושותיהם. מטרתי במאמר זה היא לא רק להציג את המאפיינים הרגשיים של התמודדות ילדים ומתבגרים עם אובדן ולבחון את עיקרי המודלים התאורטיים בתחום, אלא גם להציע דרכי התערבות מעשיות ופרקטיות בעזרה ראשונה נפשית בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי של הנעזר.

תפיסת אובדן ומוות בשלבי גיל שונים בילדות
ילדים צעירים (גיל הרך עד כיתה א’)
מחקרים מראים כי ילדים בגיל הרך אינם מבינים את סופיות ומשמעות המוות.

עד גיל חמש לערך, ילדים עשויים לראות במוות מצב הפיך או ניתן לשינוי, בדומה למה שהם רואים בסיפורי אגדות לילדים או בסרטים מצוירים (Speece & Brent, 1996) .

לכן, ילד בגיל שלוש או ארבע עשוי לשאול שוב ושוב את הוריו “מתי סבא חוזר?” מתוך תפיסה ואמונה אמיתית שהוא עתיד יום אחד בהיר לשוב. במצבים כאלה, השימוש במטאפורות (כמו למשל “סבא הלך לישון לתמיד”) עלול לבלבל או להפחיד את הילד ולהביא אותו לאי וודאות. ספרות מקצועית ממליצה להשתמש בשפה פשוטה וישירה: “סבא מת, הגוף שלו הפסיק לעבוד, והוא לצערי לא יחזור” (Schonfeld & Demaria, 2016).

גיל בית ספר יסודי
בסביבות גיל 6-9 ילדים מבינים בהדרגה שמוות הוא סופי ולא ניתן לשינוי, אך עדיין נוטים לחשוב שהוא קורה רק לזקנים או לחולים מאוד. רק בסביבות גיל 9-10 מתבססת ההבנה שהמוות הוא אוניברסלי ועלול לקרות לכל אחד(Christ, Siegel, & Christ, 2002).

במקביל להבנה זו, עולות לעיתים תחושות אשמה הקשורות להאשמה והלקאה עצמית – ילד עשוי לחשוב ש“בגלל שכעסתי על אבא, הוא מת”. לכן, יש צורך בהסבר ברור שהמוות נגרם מסיבות רפואיות או מתאונה, ולא בגלל הילד.

גיל ההתבגרות
מתבגרים כן מבינים מוות ברמה הדומה למבוגרים, אך ההתמודדות הרגשית שלהם היא זו ששונה. זהו גיל של חיפוש זהות ועצמאות, ולכן אובדן יכול לערער בהם את תחושת היציבות.

בני נוער עשויים להגיב בהתפרצות כעס עז, במרדנות ובהתנהגויות ברות סיכון כמו שימוש באלכוהול או הסתגרות ממושכת (Kaplow et al., 2014).

במקביל, רבים חווים תחושת “אחרות” – תחושה שהם כביכול שונים מחבריהם שלא חוו אובדן.

ביטויי אבל אצל ילדים ומתבגרים
ביטויי האבל אצל צעירים לעיתים שונים מאלו של מבוגרים. ילדים יכולים לעבור במהירות ממצב של בכי למצב של צחוק, תופעה שמכונה “קפיצות פנימה והחוצה" (Child Bereavement UK, 2023)

 כמו כן, ילדים עשויים להראות רגרסיה בהתפתחות, כמו חזרה להרטבה /תלות מוגברת בהורה. מתבגרים לעומתם, נוטים להסתיר רגשות, להתפרץ בכעס, או להראות התנהגות מסוכנת (Brent et al., 2012).

חשוב לציין כי גם משחק ויצירה יכולים להיות דרכי ביטוי לאבל. ילד עשוי “להרוג” ולהחיות בובה שוב ושוב במשחק, ובכך לעבד את חוויית המוות בצורה סמלית (Christ et al., 2002). אצל בני נוער, כתיבה ביומן או מוזיקה משמשות פעמים רבות כערוץ ביטוי רגשי.

מודלים תאורטיים להתמודדות עם אובדן

מודל המשימות של וורדן
וורדן (Worden, 2009) הציע ארבע משימות שאדם באבל נדרש להשלים:

• קבלה של המציאות, (2) עיבוד הכאב הרגשי, (3) הסתגלות למציאות ללא הנפטר, ו-(4) מציאת דרך לשמר קשר מתמשך עם הנפטר תוך כדי המשך החיים.

יישום המודל בעבודה עם ילדים כולל, למשל, מתן הסברים פשוטים וברורים (משימה ראשונה), עידוד ביטוי רגשות (משימה שנייה), ושמירה על שגרה חדשה (משימה שלישית).

המודל הדואלי של שטרובה ושוט

Stroebe & Schut (1999)  הציעו את המודל הדואלי (Dual Process Model), המדגיש תנודות בין עיסוק באובדן (Loss-oriented) לבין חזרה לחיים היומיומיים (Restoration-oriented). גם ילדים וגם מתבגרים מיטלטלים בין שני המצבים, ולעיתים מעבר כזה עשוי להתפרש בטעות כחוסר אבל. בפועל, המעברים האלו הם חלק מתהליך הסתגלות בריא.

עקרונות התערבות בעזרה ראשונה נפשית

העזרה הראשונה הנפשית לילדים ומתבגרים שחוו אובדן נשענת על מספר עקרונות:

1. כנות והתאמת שפה לגיל – יש לספק לילד מידע אמיתי בשפה פשוטה, להימנע ממטפורות מבלבלות, ולענות לשאלותיו במידת הפתיחות שהוא מסוגל לשאת.
2. הקשבה ואמפתיה – לתת שם לרגשות (“אני שומע שאתה כועס”) ולנרמל אותם (“זה בסדר להרגיש כך”).
3. שמירה על שגרה – גם בתקופת אבל, המשך סדר יום ושגרה יציבה מספקים לילד תחושת ביטחון (Schonfeld & Demaria, 2016).
4. עידוד ביטוי רגשי בדרכים מגוונות – משחק, ציור, כתיבה, מוזיקה ושיחה.
5. איתור סימני מצוקה – מתבגרים עלולים לבטא מצוקה דרך התנהגות מסוכנת. יש לשים לב לאמירות על חוסר רצון לחיות או להתנהגויות הרסניות, ולפנות לגורמי טיפול מתקדמים במידת הצורך.
6. מעורבות משפחתית וחברתית – חשוב לשלב את ההורים והקהילה בתהליך, ולחבר את הילד או המתבגר למקורות תמיכה נוספים, כגון קבוצות תמיכה לבני נוער שכולים.

עבודה עם הורים ומסגרת חינוכית
כדי שהסיוע לצעיר יהיה יציב, חייב להיות תיאום בין הבית למסגרת. עם הורים יש להתחיל בהקשבה לדאגות ולשאלות, ואז לנסח ביחד מסר פשוט ועקבי לילד או למתבגר. מבהירים מה מספרים, באיזה מילים, ומה לא מעמיסים כרגע. מומלץ לשמור על טקסי יום יום קטנים שנותנים ביטחון כמו ארוחת ערב קבועה, סיפור לפני שינה, יציאה לחוגים לפי היכולת. בבית הספר יש לתאם עם המחנכת והיועצת ציפיות ריאליות לתפקוד, התאמות זמניות אם צריך, ונקודות בדיקה קצרות במהלך השבוע. חשוב להגן על פרטיות הצעיר ולסכם מראש עם מי משתפים מידע ומהי מטרת השיתוף. שילוב כזה מפחית מסרים סותרים, מקטין תחושת בלבול, ויוצר רשת חזקה ותמיכה במקום הלחץ.

איתור אבל מורכב ומתי להפנות
רוב הילדים והמתבגרים מתאזנים בהדרגה, אבל יש מצבים שמחייבים הערכה מקצועית. נורות אדומות כוללות ירידה תפקודית ניכרת ומתמשכת בבית ספר או בבית, הסתגרות קיצונית או הימנעות ממושכת מכל מה שמזכיר את הנפטר, סימני דכדוך עמוק או עוינות שאינה משתנה, שימוש בחומרים/ התנהגות מסוכנת, ביטויי אשמה כרונית, תלונות גופניות קשות ומתמשכות ללא הסבר רפואי, וכמובן אמירות על חוסר רצון לחיות או תכנון פגיעה עצמית. במקרים כאלה אני מציע שיחה דחופה עם איש מקצוע מתאים, ולפעמים גם הערכת סיכון מיידית. לצד זאת אני ממליץ על מעקב קצר טווח גם כשאין נורה אדומה, כדי לעקוב אחרי שינה, תיאבון, וחזרה הדרגתית לפעילות. ההפניה אינה כישלון של המשפחה אלא בחירה באחריות ובצמיחה בטוחה.

סיכום
התמודדות עם אובדן אצל ילדים ומתבגרים שונה מהתמודדות אצל מבוגרים. ההבנה ההתפתחותית של המוות, ביטויי האבל הייחודיים, והצורך במענה מותאם דורשים מאתנו רגישות, סבלנות וכלים מקצועיים. המודלים התאורטיים של וורדן ושל שטרובה ושוט מעניקים לנו מסגרת להבנת התהליך, בעוד העקרונות המעשיים של עזרה ראשונה נפשית מאפשרים לנו לתמוך בילד או במתבגר בזמן המשבר. כמחנך וכמוקדן, אני רואה בכל מפגש כזה אחריות גדולה: להיות המבוגר שמקשיב, מסביר, מחזיק את השגרה, ומזכיר לצעיר שהוא לא לבד. למרות שלצערי אין דרך להחזיר את מי שאבד, אבל כן יש דרך וחובה עלינו לסייע לילד או לנער למצוא מסלול בטוח יותר בתוך הכאב. בכך אנו משמשים כגשר – בין האבל לבין המשך החיים.

מקורות

• Brent, D. A., Melhem, N. M., Donohoe, M. B., & Walker, M. (2012). The incidence and course of depression in bereaved youth 21 months after the loss of a parent. JAMA Psychiatry, 69(9), 971–980. https://doi.org/10.1001/archgenpsychiatry.2012.341
• Christ, G. H., Siegel, K., & Christ, A. E. (2002). Adolescent grief: "It never really hit me… until it actually happened". JAMA, 288(10), 1269–1278. https://doi.org/10.1001/jama.288.10.1269
• Kaplow, J. B., Saunders, J., Angold, A., & Costello, E. J. (2010). Psychiatric symptoms in bereaved versus nonbereaved youth and young adults: A longitudinal epidemiological study. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 49(11), 1145–1154. https://doi.org/10.1016/j.jaac.2010.08.004
• Schonfeld, D. J., & Demaria, T. (2016). Supporting children after the death of a sibling or friend. Pediatrics, 138(3), e20162147. https://doi.org/10.1542/peds.2016-2147
• Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224. https://doi.org/10.1080/074811899201046
• Worden, J. W. (2009). Grief Counseling and Grief Therapy: A Handbook for the Mental Health Practitioner (4th ed.). Springer Publishing.