דיסוציאציה -ניתוק או חיבור?

דיסוציאציה בטראומה מינית בילדות

הדר דהן , בוגרת קורס עזרה ראשונה נפשית, מיועדת לקבל תעודת BA  עם התמחות להוראה מתקנת

דוא"ל:Hadardahan123@gmail.com

פתיח 

תקיפה מינית היא שם למגוון של מעשים בעלי אופי מיני הנעשים בניגוד לרצונו של אדם, ללא הסכמתו ושלא מבחירתו או תוך ניצול חולשתו. לפגיעה מינית השלכות קשות על הנפש והיא מובילה למגוון רחב של פגיעות נפשיות, רגשיות, קוגניטיביות ובין אישיות.  עם זאת ילדים שחוו טראומה מינית, נושאים עמם זיכרונות גוף שאין להם כל רישום בהבנת הילד במצבים אלו, הטראומה מבוטאת בפעולות, ללא כל יכולת לדבר אותה ולתת לה משמעות ופשר.

דיסוציאציה בטראומה מינית בילדות -מנגנון הגנה?

פגיעה מינית בילדות מערערת כל אחיזה בתפיסה מציאותית ונורמטיבית של גבולות גוף, פרטיות, מוגנות, אהבה, אכפתיות, רוך ועונג, הגוף נפלש ונחדר באופן חד צדדי. במצבים אלו מנגנון הדיסוציאציה מהווה מנוס של הנפש ומגן עליה מפני פירוק ושיגעון . בלשונו של ברומברג:   
                      הדיסוציאציה מאפשרת מנוס במצבים שאין מנוס, זאת המקבילה של תגובת הבריחה כאשר לא ניתן לברוח פיזית. ברמה הפיזיולוגית, ההיפוקמפוס, האחראי על חשיבה, נחלש והאמיגדלה, האחראית על ה"זיכרון החושי", עובדת ביתר שאת. כאשר הילד מתמודד עם אירוע עם הלשכות כל כך קיצוניות ללא יכולת הגנה של אף אחד מזולתו, הוא מתנתק מהחוויה במטרה להגן על תחושת ההמשכיות בנפשו. אז, הנפש מפצלת חלק ממנה כאילו הוא לא היה מעולם. אותו חלק לא מודחק – הוא מעולם לא נחשב, או עובד, דרך אי הידיעה של האירוע נוצרת שליטה חלקית בסיטואציה קיצונית.

הבלתי-נסבלות של האירוע קשורה בהתמודדות עם רגשות ותפיסות סותרות (למשל, סב אוהב מנצל מינית). זו חוויה שלא ניתן לחשוב אותה מנטאלית ולהישאר שלם (ירום, 2013). גייטיני (2018) מדמה זאת לרעל שנשמר בבידוד ואז האישיות יכולה להמשיך להתפתח. כלומר, הדיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה ובכך היא שומרת על חלקי אגו שכבר התפתחו (כגון: ויסות, יכולות חברתיות ועוד), ומשמרת כוחות להמשך משימות התפתחות קוגניטיביות, רגשיות ובין-אישיות, להן הילד נדרש כל העת. אלא שאותה הגנה היא בה בעת המחסום במפגש עם הטראומה והעיבוד שלה.

מה קורה כאשר מנגנון הדיסוציאציה חלש או מסיבי?

כאשר מנגנון הדיסוציאציה חלש או לחלופין מסיבי מאוד, זיכרונות הגוף, אשר חווה את האירוע, ממשיכים לפעול בילדים ללא שליטה, בעיקר בפעולות הגוף (בהתנהגות או בתופעות פסיכוסומטיות)., הטיפול במצבים אלו מורכב וסבוך. אלו לא חומרים שהודחקו, אשר בתהליך איטי של אסוציאציות חופשיות ניתן יהיה להיות עמם במגע. הם אף פעם לא נחשבו, יוצגו או עובדו ברמה סימבולית מילולית. לפיכך, ההתבוננות של המטפל צריכה להיות שונה מהשפה שיש בה חוק וסדר, שונה מעיבוד נרטיבי של החוויה, ויש "להרפות מחיפוש אקטיבי אחר תכנים, זיכרונות, אסוציאציות, חוויות העברה-העברה נגדית, כל שעשוי להזכיר צורה" (גייטיני, 2018). במצבים בהם הכניסה למרחבים שפתיים כלל איננה אפשרית, על המטפל להתמקם קלינית באופן שמתמסר לתהליך רגרסיבי בחשיבה ובנפש (שם). במאמר הנוכחי אציע כי מה שלא ניתן לומר במילים ניתן לפגוש דרך ההקשבה לסיפורי הגוף וכי את מה שלא ניתן לשכוח בשל התבצרותו בגוף, ניתן אולי לצמצם באמצעות הפנמה של חוויות גוף-נפש בריאות, מוגנות ונעימות, ואובייקט שיכול לתת בהן משמעות.

ייחודיות ההחלמה בטיפול בילדים שחוו פגיעה מינית

מנגנון הדיסוציאציה מוחק כל חשיבה על האירוע ובמצבים בהם יכולת רפלקטיבית לא התפתחה מלכתחילה השבר הוא גדול יותר. פעמים רבות, הילד הנפגע עוד לא יודע להבחין בין אני לאתה (להבין שמישהו עשה לי את זה ואני הרגשתי שאסור לו), להבדיל בין דמיון ופנטזיה לבין מציאות, ולזהות תחושה או רגש ולשיימם. לפיכך, בטיפול, לפני שהילד מסוגל לזכור צריכה להתפתח פונקציה של חשיבה, הוא צריך לחשוב ולזכור, ולהיות מסוגל לחבר שתי מחשבות ושתי רגשות על מה שקרה (אלווארז, 1992). לכן צריך לקחת בחשבון שהטיפול צריך להתחיל מחוויה של מושגים שנעדרים לילד, כהגנה, צדק, וטיפול שיש בו כבוד עצמי וערך עצמי. על המטפל לתרגל זיהוי ומילול של חוויות קשות.

משום שמחשבה נעשית ניתנת לחשיבה בתהליך אטי והדרגתי מאוד שלא ניתן לזרזו (אלווארז, 1992), התמקמות של המטפל בעמדת חוקר המנסה לגלות האם הייתה טראומה או לא, עשויה לשחזר חוויה חודרנית. בהקשר זה ניצה ירום מדגישה: "במקרה שמטפל חושד באפשרות שמטופלו עבר טראומה מינית מומלץ שלא להתרכז בניסיון לשחזר זיכרונות, אלא להתמקד בתחושת הבלבול, הערפול ואי הידיעה המובנית שהמטופל או המטפלת חווים ומשרים במרחב הטיפולי" (עמ' 176).

על פי אלווארז, רק בתהליך איטי יכול הילד להתחיל לשכוח מעט ולבנות היבט חופשי מהתעללות באישיותו. לכן, גם זיכרונות אשר מסופרים בגוף, צריכים להיות מוכלים על ידי המטפל לאורך פרקי זמן ארוכים, מבלי שהוא ימהר לעמת אל מולם את. כלומר, במצבים בהם הילד מפקיד אצל המטפל בתהליך הזדהות השלכתית חוויות בלתי נסבלות, על המטפל לאפשר לילד לחקור את החוויה בהקשר בטוח ונסבל יותר, מבלי להאיר את הקשר בין התנהגותו בחדר לטראומה שחווה.

כמה חלקים במהלך טיפול לילד שחווה דיסוציאציה בטראומה מינית בילדות:

הזכרות בחלקים

בטיפול בילדים, ההיזכרות כוללת אין-ספור אינטראקציות זעירות הקשורות בטראומה. המפגש עם כל אחת מהן מתקיים לעיתים בתנאי שהיבטים אחרים של התעללות, יכולים להישכח. כאשר הילד לא יכול לחשוב את מכלול החלקים כשלם ולחבר בין היבטים שונים של חוויה, נשהה עמו בכל היבט שלה בנפרד, בלי להאיץ בו ובלי להזכיר לו את המורכבות השלמה. בגוף, ייתכן שיהיה עיסוק במנח מסוים, בתמה תנועתית מסוימת, באיבר מסוים, בעוצמה מסוימת, במיקום מסוים בחדר ועוד. לדוגמה, מטופל שמצווה על המטפל לשכב, לשבת או לעמוד, ננסה לחפש עמו את המילים לתחושה ולרגש של אותה חוויה. אנו יכולים להרהר עמו בחדר איך זה מרגיש כשאומרים לשכב ולעשות משהו כשאין זכות בחירה? איך זה מרגיש להיות מסוגל לתת הוראות כאלו למישהו אחר? איך האחר מקבל את זה? ועוד. את כל זה אפשר לחקור דרך התנסות עם בובה ולא בגוף הממשי, ובמקרים רבים על פי אלווארז, "שם בדיוק צריך לתת לזה להישאר" (עמ' 198)

להבדיל בין מחשבה למעשה

במקרים רבים, הטיפול מסייע להַבנות תחושה של אובייקט שאינו נקמני ומתעלל. לשם כך, על המטפל להקשיב לא רק לאמירות של הילד בחדר אלה לבלבול שעשוי להתקיים בהעדר ההבחנה בין פנטזיה לפעולה. לדוגמה, ילד שמאיים לדקור את המטפל, על המטפל לשקף לו לא את הרצון לדקור אלא את הפחד לדקור. בצורה כזו המטפל עוזר לילד לתרגל את ההבחנה בין מחשבה למעשה, מפחית ולא מגביר את עוצמת יחסי האובייקט האלימים של המטופל. כך הוא מסייע בבנייה של יחסים בטוחים וגיבוש היבט חופשי מהתעללות בנפשו של המטופל.

זיכרון ושכחה המתקיימים זה לצד זה

כאן המטרה היא ליצור אינטגרציה בין הזיכרון לבין חיים נורמאליים. לכבד את ההתפתחות החיוביות של הילד גם כשההתעללות ממשיכה למלא מקום מרכזי *בהסמלות שלו. אלווארז מתארת ילדה שהתעללו בה בגילים ארבע ושמונה. בתחילת הטיפול, תנועות גופה וציוריה התאפיינו במתח, כיווץ וחוסר שקט. לאחר תקופה ממושכת בטיפול, אותה ילדה ציירה מגדלור הדומה לפאלוס, אך העיקר בציור היה האור שנשפך על המגדלור. על פי אלווארז, ישנה משמעות בהתייחסות דווקא לאור כהפנמה של דאגת המטפלת/ההורים ובכך לאפשר למגדלור להיות רק מגדלור, מבלי לנסות לעמת את הילדה עם הזיכרונות הנוספים המבוטאים בו.

לסיכום

טראומות קשות בגוף מבוטאות בטיפול בתנועת הגוף מבלי שהמטופל יכול לספר אותן במילים. בטיפול בתנועה עבודה עם הגוף מתקיימת במרחב המזמן תנועה לעיני מטפל החושב את סיפורי הנפש המתקיימים במחוות הגוף. התכווננות של המטפל והקשבה למסרים המובעים בו מייצרת קרקע להיזכרות כמו גם לשכחה ומנוחה של הנפש והגוף.

הטיפול מספק נחמות קטנות לנפש ובכל שלבי החיים המאוחרים יותר (בהתבגרות, מול מיניות בוגרת, כניסה לזוגיות, הורות וזקנה), הבלתי-נסבלות של הפגיעה עשויה לצוף ולדרוש מחדש מרחב לזיכרון וקרקע יציבה באמצעותה ניתן גם לזכות בשכחה. כדי לאגד את כל המחשבות שניסו להיאמר במאמר זה, אשתמש שוב בשיריו של עמיחי, שכותב במקום אחד: "שכלם יזכרו כדי שאוכל לנוח", ובמקום אחר: "…לפעמים הזיכרון הוא היבשה המוצקת והקימת/ ולפעמים הזיכרון הוא הים שמכסה הכל/ כמו במבול והשכחה היא יבשה מצילה כמו אררט". כמו הגוף גם השירה נוצרת בחובה את שלא ניתן לזכור, והיא נותנת מעט נחמה ומנוחה בתוך המפגש עם אותן זוועות ראשוניות.

*הסמלה הינה מונח בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד. אחת מטכניקות הטיפול האנליטיות אשר פיתח פרויד היתה שימוש בפירוש חלומות, במטרה לזהות את התכנים השוכנים ברובד הלא מודע של נפש המטופל.מקורות:

אלווארז, א. (1992). התעללות מינית בילדים – הצורך לזכור והצורך לשכוח. בתוך: נוכחת חיה (פרק 12). עמ' 207-196

גייטיני, מ. (2018). הלא יעלה על הדעת: שאלת הייצוג במפגש עם טראומה. שיחות ל"ג.

ירום, נ. (2013). אי ידיעה באמצעות הגוף: ניתור (דיסוציאציה). בתוך: שפות הגוף (פרק 11).179-167

עמיחי, י. (1998). פתוח סגור פתוח. הוצאת שוקן.

שופר אנגלהרד, ע. ורחמני ג. (2018). השיקוף הסומטי כגשר לתוכן נפשי לא נגיש. שיחות ל"ב

Bromberg, P.M. (1998). Standing in spaces. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Ferenczi, S. (1988). The clinical diary of Sandor Ferenczi, ed. J Dupont. Cambridge, MA: Harvard University Press.