מה יציל את הניצול?

בס"ד

מה יציל את הניצול?

נכתב ע"י נורית דנינו, אשת חינוך ומוקדנית במרכז מטיבת"א ומעניקה מתן ער"ן במוקד

חשיפה לאירועים מסכני חיים כמו תאונות דרכים, מלחמות, שבי, מתקפות טרור, אסונות טבע, התעללות מינית, תקיפה או טראומה אחרת, מפגישות את אלו אשר שורדים אותה עם שבריריותם של החיים. כתגובה לכך, ניצולי המאורעות עלולים למצוא עצמם מתמודדים עם תמהיל של רגשות "סותרים" – הערכה מחודשת לחיים והקלה או שמחה על כך שניצלו, לצד רגשות אשם קשים. מדובר בתופעת "אשמת הניצול"  או "אשמת השורד" (survivor’s guilt ) -תופעה פסיכולוגית טבעית ונפוצה בקרב ניצולים מארועים טראומטיים מסכני חיים.

לצערינו, הנושא הפך לאקטואלי מאד בעקבות מלחמת חרבות ברזל והשבי בעזה וביננו חיים אזרחים וחיילים רבים שהצטרפו למעגל של אלה הסובלים מהתופעה, בעקבות המלחמה הנוכחית ומאורעות ה-7 לאוקטובר.

מהי אשמת הניצול? כיצד היא באה לידי ביטוי? ואיך מטפלים בה? על כך אדון במאמר קצר זה.

מהי אשמת השורד/הניצול?

אשמת הניצול, כשמה כן היא, הינה תגובה רגשית של אשמה מייסרת המתעוררת לעיתים קרובות בקרב מי ששרדו אירוע טראומטי, בעוד אחרים סביבם בני משפחה, חברים או חברי קהילה נפגעו או לא שרדו. המונח נולד בעקבות מחקרים על תגובות רגשיות בקרב ניצולי שואה, אזרחים יפניים ששרדו מתקפות גרעיניות, וחיילים שלחמו במלחמת ווייטנאם.

שורדי מאורעות מסוג זה, נוטים להרגיש תחושת אחריות למותם או פציעתם של מי שנפגעו באירוע, גם כאשר לא הייתה להם כל השפעה על המצב. לרוב, הם משחזרים בראשם את האירועים הקשים שוב ושוב, תוך שהם שופטים בחומרה את התנהגותם ומלקים עצמם על כך שלא מנעו את האסון שאחרים נחשפו לו.

אשמת הניצול אינה נחלתם הבלעדית של ניצולים. גם מי שלא חוו באופן ישיר את המאורע הקשה, או שאין להם קשר ישיר לקורבנותיו, עלולים לחוש אשמה על כך שהם ממשיכים לנהל אורח חיים שגרתי אשר כולל צחוק, הנאה, הצלחות, או תסכול מצרות "יום-יומיות". האשמה מייצרת מעין היררכיה של סבל, באופן שמפחית מן הלגיטימציה של מי שלא נפגעו "מספיק", לכאוב את מכאוביהם האישיים.

ארבעת הסוגים של אשמת הניצולים:

לאחר מלחמת העולם השניה, הפסיכיאטר ההולנדי אדי דה ווינד Eddy de wind)) סיווג את רגשות האשמה, שחוזרים אצל שורדים לכדי 4 סוגים עיקריים של אשמת הניצול:

1. אשמה על כך ששרדנו בעוד שאחרים מתו ("אשמת ההישרדות").
2. אשמה על כך שלא עשינו מספיק כדי לעזור לאחרים ("אשמת כישלון לעזור").
3. אשמה על כך שנאלצנו לעשות דברים שליליים כדי לשרוד ("אשמת החיים").
4. אשמה על כך שאנו יכולים להינות מהחיים לאחר הארוע הטראומטי ("אשמת ההנאה מהחיים").

הניצולים שנכחו בארוע חווים בעיקר את שלושת הסוגים הראשונים ואילו אנשים שלא חוו זאת באופן ישיר ירגישו בעיקר את הסוג הרביעי.

סוג נוסף של אשמת הניצול, מתייחס להופעת התופעה  בקרב מטפלים: "אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה" Wartime Caregiver Survival Guilt -WTSG) ), התופעה, מתארת את החוויות הרגשיות והפסיכולוגיות המורכבות של אנשי טיפול שעוברים בעיצומה של טראומה משותפת -חוויה מטלטלת שאותה חווים במשותף מטפל-ומטופל ביחד, וכל אחד לחוד, בזמן מלחמה או איום משותף על כלל האוכלוסיה (2004 ,Bialkin &Toson), כדוגמת ארועי 7 באוקטובר. במסגרת זו, מטפלים עלולים להתמודד עם עלייתן של תחושות אשמה , פנטזיית הצלה  ושילוב בין השתיים. זוהי תופעה שחשוב להרחיב עליה במאמר נפרד.

משדה המחקר

בשנות ה70 וה-80 נערכו מחקרים רבים על אשמת הניצול בקרב ניצולי שואה. מחקריהם של Lifton ו- Krystal  מצאו ש80% מניצולי השואה חוו אשמת ניצול מסויימת.

החל משנות ה80, החלו לחקור את התופעה גם בהקשרים נוספים, בקרב חיילים ששרדו קרבות, נפגעי תאונות ואסונות טבע. מחקרים אלה איששו שאשמת הניצול היא תגובה שכיחה ביותר לאחר חווית טראומה והיא יכולה להימשך עשרות שנים.

מחקר עדכני יותר, שנערך ב2021 בקרב חיילים אמריקנים שחזרו מעיראק (Neria al ’21), מצא כי, בקרב אלה שדיווחו על אשמת הניצול, הסיכון לפתח PTSD היה גבוה ב68% .

למה מתפתחת התופעה של  אשמת הניצול?

אשמת הניצול הוא סוג של מנגנון הגנה. המחשבה שלא יכולתי לעשות כלום, יוצרת תחושת חוסר אונים גדול מאד. הרבה יותר קל לשאת מחשבה שיכולתי לעשות משהו – גם אם לא עשיתי אותו, מאשר לחוש חסר ישע. יש גם ניסיון להפיק לקחים, ללמוד מהשגיאות של עצמי, כדי שזה לא יקרה שוב. ואולי בדרך זו לייצר שליטה. אבל זו לא שליטה אמיתית, כי היא מובילה לחוסר אונים ולדיכאון.

בעבר אשמת הניצול היתה אבחנה בפני עצמה. כיום, רואים בה סימפטום חשוב של פוסט-טראומה שבד"כ יגיע עם תסמינים נוספים.

כיצד אשמת הניצול באה לידי ביטוי?

התגובות של "אשמת הניצול" יכולות לנוע על ציר רחב:

ביטויים רגשיים:

רגשות אשמה, עצבות עמוקה או דיכאון, בושה, חרדה קיומית (פחד ש"המחיר עוד יגיע" או שאינו ראוי להמשיך לחיות).

ביטויים קוגנטיביים:

שחזורים חוזרים של הארוע וניסיון להבין מה יכולתי לעשות אחרת, מחשבות טורדניות, עיוותים מחשבתיים (תפיסת ההשרדות ככשלון מוסרי).

ביטויים גופניים:

נדודי שינה או חלומות מטרידים, כאבים גופניים לא מוסברים (סומטיזציה), עייפות כרונית, ירידה במוטיבציה לתפקוד יומיומי וירידה בתיאבון.

ביטויים התנהגותיים:

המנעות ממפגשים חברתיים, מניעות עצמיות כמו סירוב לחגוג, להצליח או להמשיך הלאה….התנהגויות פיצוי של לקיחת אחריות לא ריאלית על שיקום אחרים וסיכון עצמי מתוך תפיסה לא מודעת שיש "לתקן את העוול" בכך שהאדם יפגע בעצמו.

אם אשמת הניצול איננה מטופלת היא עלולה להחמיר ולהוביל לפוסטראומה PTSD התמכרויות ואף אובדנות.

עדויות מהשטח:

במהלך מלחמת חרבות ברזל (אוקטובר 23 ואילך), חוו אזרחים וחיילים רבים ארועים טראומטיים קולקטיביים-טבח, חטיפה, שבי ממושך, רצח מול העיניים של קרובים , מעשי אונס וזוועות אחרות. היו שחוו את המאורעות באופן פיזי וכאלה שנחשפו למראות בסרטונים ובדיווחים במדיות השונות. רבים מהניצולים מתארים תחושות של אשמה עיקשת: מדוע אני חזרתי והם לא? איך לא הצלחתי להציל את חברי או אחרים ועוד.

דוגמאות משורדי השבי:

עומר ונקרט ומיה שם שורדי השבי שנחטפו במהלך פסטיבל הנובה סיפרו בראיונות נפרדים לאחר השחרור, כי אינם מרגישים חופשי כל עוד חבריהם לשבי לא שוחררו. ועל תחושת האשמה על כך ששרדו בעוד אחרים נותרו בשבי זהו ביטוי מובהק לאשמת הניצול.

שורדת השבי ליאת אצילי שנחטפה מביתה בניר עוז ובעלה נרצח  ב7.10.23, סיפרה בריאיון ב13.4.25  לכאן רשת ב’ "שאשמת הניצול נוכחת אצל כולם" שבאופן אישי היא מתייסרת שהיא כאן בעוד ש"יש חטופים שבשבילם הסיוט הזה עוד רחוק מלהסתיים".

גם בימים אלה, החמאס מפעיל לוחמה פסיכולוגית מתוך כוונה להעמיק את "אשמת הניצול" גם על שורדי השבי ששוחררו וחבריהם  עדיין נותרו מאחור במנהרות של עזה. בסרטון שפרסם חמאס ב24.3.25 נראים החטופים אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה פונים לחברם, שורד השבי, אוהד בן עמי בתחינה לסייע בשחרורם. אלקנה בוחבוט פונה אליו ואומר: "אוהד, תדבר , היית פה איתנו, ישבת איתי ואיתו. תסביר לכולם מה אנחנו עוברים, תסביר להם כמה קשה לי, בלי הבן שלי והאשה שלי".

מניפולציות אלה של חמאס והלוחמה הפסיכולוגית שהוא מפעיל מעמיקים את התחושות של אשמת הניצול בקרב שורדי השבי בכלל ואוהד בן עמי בפרט ומעכבים את היכולת שלהם להשתקם.

 כיצד ניתן לסייע לסובלים מאשמת הניצול?

             מניעה וטיפול באשמת הניצול:

              מניעה מוקדמת:

• הגברת המודעות לאשמת הניצול במסגרות חינוכיות וצבאיות יכולה לסייע בזיהוי מוקדם ובהתמודדות עם רגשות אלה.

            טיפול פסיכולוגי:

• טיפולים מבוססי חשיפה , CBT (טיפול קוגנטיבי-התנהגותי), וטיפול מבוסס חמלה יכולים לסייע לעבד את תחושת האשמה.

           עיבוד נרטיבי:

• הבנת הסיפור האישי מחדש, תוך מיקוד באחריות הריאלית של האדם וההכרה במציאות הקשה שעבר.

          תמיכה קבוצתית או פרטנית:

• שיח עם אחרים שחוו טראומה דומה יכול לעזור להוריד את תחושת הבדידות והאשם.

           תרומה לאחרים:

• תרומה לאחרים, השתתפות בפעילויות קהילתיות או התנדבות, מסייעת לחיזוק תחושת המשמעות והפחתה בתחושות של האשמה.

לסיכום:

אשמת הניצול היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ומורכבת המשפיעה על רבים שחוו באופן ישיר ועקיף ארועים כמו מלחמות, שבי פיגועים ועוד. בעקבות מלחמת חרבות ברזל והשבי בעזה, התופעה קיבלה הד ציבורי רחב. מחקרים מדגישים את הקשר ההדוק בין רגשות אשמה לבין התפתחות תסמינים פסיכופתולוגיים ומציעים דרכי טיפול ומניעה מגוונות. הבנה עמוקה של התופעה והתערבות מוקדמת יכולים לסייע לניצולים להתמודד עם רגשות אשמה ולשפר את איכות חייהם.

ביבליוגרפיה:

מקורות בעברית:

אצילי ל', (13 באפריל 2025), "אשמת הניצול נוכחת אצל כולם", שורדת השבי ליאת אצילי חושפת פרטים מהשבי, כאן תאגיד בשידור הציבורי.

בן עמי אוהד לאלקנה ויוסף: (24 במרץ 2025) , "אעשה הכל כדי להחזיר אתכם" https://www.mako.co.il .

ונקרט ע, (מאי 2025), "תחושת אשמה לאחר השחרור",  https://www/reuters.com

נגלר, צ. (ל.ה.). אשמה כמוקד מנותב לחיים: 4 כלים פרקטיים להתמודדות עם אשמת ניצולים. יואב אריאלי – טיפול מחובר. https://www.yoavariellevy.co.il

צוות בטיפולנט, (25 בנובמבר, 2023), שורדים את האשמה: מהי אשמת השורד וכיצד מתמודדים איתה?

www.betipulnet.co.il//: https
רינג, ל' ושליו, ד'ע' (11 בינואר 2024), אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה, (Wartime Caregiver Survival Guilt) , פסיכולוגיה עברית, . https://www.hebpsy.net/articles

שם  מ, (30 דצמבר 2023) "רגשות אשמה וחוויות קשות בשבי", https://apnews.com AP News.

תיגל נשיא, (26 אוקטובר 2023), אני חי והם לא: מהי אשמת ניצולים ואיך היא פוגעית בכולנו?

https://www.ynet.co.il/plus

מקורות באנגלית:

Neria, Y., Nandi, A., & Galea, S. (2021). Post-traumatic stress disorder following

disasters: A systematic review. Psychological Medicine, 51(3), 401–417

Tosone, C., & Bialkin, L. (2004). Mass trauma and secondary trauma: Issues for the clinicians. In S. L. Straussner & N. Kolko Phillips (Eds.). (2004). Understanding mass violence: A social work perspective (pp. 158-167). Boston: Pearson